רבי דב בֶּער ממזריטש

רבי דב בֶּער נולד בעיירה לוקאטש שליד העיר רובנו לאביו ר' אברהם. למשפחתו היה כתב ייחוס עד רבי יוחנן הסנדלר. בשנת לידתו חלוקות הדעות: למסורת חב"ד לא ידוע תאריך היוולדו, אולם קיימת ברשותם גם מסורת לפיה ייתכן שהרב המגיד היה גדול בשנים יותר מהבעל שם טוב ויש המשערים שנולד בשנת ה'תס"ד (1704). יש אומרים שנולד בערך בשנת ה'ת"ע (1710), ולפי מסורת קדומה של רבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון) נולד בשנת ה'תנ"ח (1698). לפי מסורת זו האחרונה היה בן גילו של רבו הבעש"ט, ויש האומרים שהיה גם מבוגר ממנו. כבר בימי ילדותו חונן בכשרונות נעלים ונשלח על ידי אביו, רבי אברהם, מלמד עני, ללמוד תורה בישיבה הגדולה של רבי יעקב יהושע פאלק בעל ה"פני יהושע" בעיר לבוב. הסיפור הראשון הידוע על חייו והיחיד מתקופת ילדותו, הוא שבתקופה זו נשרף בית משפחתו ודב-בר הקטן ראה את אמו בוכה, כשניסה להרגיעה הסבירה לו אמו שהטעם לבכייה הוא אובדן מגילת היוחסין של משפחתם שנודעה כאחת הנדירות, הרגיעה הילד שתחל מגילה חדשה ממנו שתחשב לא פחות.

הוא נישא לקיילא בת שלום שכנא מטורטשין, ועבר לגור בכפר סמוך לטורטשין בו שימש כמלמד. בתקופה זו הרחיב את ידיעותיו בתורה והחל לעסוק בקבלה. שימש מגיד בטורטשין ואחר כך בקוריץ וברובנו. הצטיין בכוח הדיבור ובכשרון השכנוע. בערך בשנת 1740 נולד לו בנו אברהם שנקרא לימים רבי אברהם המלאך, בת נוספת הייתה לו בשם דאבא.

אצל הבעל שם טוב

כשנתגלה הבעל שם טוב, התנגד המגיד בתחילה לתנועת החסידות, אך משהתקרב אליו נהפך לתלמידו החשוב ביותר.

ישנן שלוש מסורות חסידיות על הדרך בה הוא התקרב לבעל שם טוב. אחת מהן מספרת כי לאחר שאשתו הפצירה בו שיסע לבעל שם טוב מאחר שזה האחרון נודע כמחולל ניסים ואולי ירפאו מבעיית הרגליים שהייתה מציקה לו זה שנים רבות[4]. בהגיעו לבעל שם טוב, הבעל שם טוב שאלו פשט בדברי זוהר מוקשים, ולאחר שענה לו, אמר הבעל שם טוב פרוש אחר לפי דרכו האמיתית. הבעל שם טוב אמר את הפירוש שאמר אך ב"יראה ואהבה", והמלאכים שהופיעו בספר הזוהר נגלו לעיניהם, והסביר לו שלימודו היה "בלי נשמה". בעקבות מאורע זה, התקרב אל הבעל שם טוב.

מנהיגות תנועת החסידות

לאחר פטירת הבעש"ט בחג השבועות ה'תק"ך (1760), נבחר המגיד כרצון רבו לממלא מקומו. הוא התיישב בעיירה מזריטש, שהפכה למרכז תנועת החסידות. תחת הנהגתו גדלה התנועה והרחיבה את מסגרתה. לכל מקום שלח מטיפים ומסבירים מבין תלמידיו, שעשו נפשות לחסידות בכל מדינת פולין ואף מחוצה לה.

בהתייחסו לרבי דב בער, התבטא פעם הבעש"ט "יודע אני כי הדב הזה אין לו רגליים (הרב דב בער היה נכה ברגליו), אבל יש לו ידיים רחבות, לקרב בהן את הלבבות, ומסוגל הוא לאחד תחת הנהגתו את כל אלה הנאמנים לחסידות".

לפי מסורות שונות לאחר פטירתו של הבעש"ט, מונה בנו של הבעש"ט - רבי צבי - למנהיג החסידים, אך לאחר שנה אמר רבי צבי במפתיע שאביו ביקר אצלו והורה לו למסור את שרביט ההנהגה לרבי דב בער. מסורת אחרת מספרת על מינויו של המגיד ממזריטש ל"ממלא מקום" - כלומר ליורש, על ידי מבחן שערך הבעש"ט: כל אחד מתלמידיו נתבקש לומר 'מהי העצה נגד הגאוה'. התשובה של רבי דב בער הייתה: 'אין עצה נגד גאווה. כי כשנמצאים על הר אפילו לא יודעים שאנו על הר, ואפשר רק להתפלל להנצל מהגאווה'. תשובה זו נתקבלה על דעת מורו ומיד הוא מינה את הרב דב בער ליורש, עוד בחייו.

הנהגתו הייתה שונה משל קודמו הבעש"ט כאשר זה האחרון הרבה לנסוע עם תלמידיו לכל סביבותיו על מנת להפיץ חסידות ולחולל ישועות בעוד רבי דב בער ישב בעירו מעזריטש ולא יצא ממנה כמעט למעט בסוף ימיו שעבר לעיר אניפולי. מצד שני שלח את תלמידיו לארצות שונות כדי להפיץ את תורתו, ולהזים את הטענות נגד שיטתו, בייחוד בווילנה שבליטא ובברודי שבגליציה.

חסידים מספרים שלרבו הבעש"ט היו "שישים גיבורים", כלומר - שישים תלמידים מובחרים, "אריות החבורה" שהפיצו את תורתו ברחבי אירופה, אך לתלמידו רבי דב בער היו מאה ועשרים תלמידים, כפול מרבו. הקבלה זו הושוותה לאלישע, תלמידו של אליהו הנביא, שגם השפעתו הייתה כפולה משל מרבו.

בתקופת הנהגתו, הפכה התנועה החסידית לנפוצה ופופולרית, דבר שהתאפשר בעיקר היות שישב במחוז פודוליה, אשר היווה את מרכז יהדות פולין באותה העת. חסידויות מוכרות רבות בימינו נוסדו על ידי תלמידי המגיד. בנו היה רבי אברהם המלאך, ונינו היה רבי ישראל פרידמן מרוז'ין מייסדה של חסידות רוז'ין, שהסתעפה ברבות השנים למספר גדול של חסידויות, ביניהם סדיגורא, שטפנשט, הוסיאטין, בויאן ועוד.

תורתו דיברה על הצורך בדבקות בבורא ועל הצורך לעשות כל מעשה לשם שמיים. בתורתו ירדה באופן יחסי קרנו של לימוד הנגלה, וגם בשל כך העלה עליו את חמתם של המתנגדים.

בבית מדרשו של המגיד עסקו התלמידים גם בהלכה. כשהובאו לפניהם שאלות בהלכה למעשה התפלפלו התלמידים והביאו את מסקנותיהם להכרעת המגיד. בנוסף לכך יצאו מבית מדרשו הידורים ותקנות הלכתיות שחלקם התפשט בכל קהילות ישראל. בחצרו של המגיד היו מהראשונים שהידרו ללוש ולאפות מצות מתחילה ועד סיום תוך 18 רגעים, הידור שהתפשט ברוב קהילות ישראל. תלמידיו גם נמנעו ונזהרו מאכילת מצה שרויה, זהירות שהתקבלה בעיקר בקהילות החסידים. השוחטים במזריטש, בעידוד המגיד, תיקנו שהשחיטה תיעשה ב"סכינים מלוטשים". תקנה שהתפשטה בדורות הבאים בכל קהילות ישראל.

המגיד חיפש תלמיד ראוי לערוך מחדש את ההלכות הנצרכות בחיי היום יום מהשולחן ערוך (אורח חיים ויורה דעה), וליקוט ההלכות מהספרות ההלכתית מהזמן שחלף מעת כתיבת השולחן ערוך של הבית יוסף, ולהוסיף עליהם את טעמי ההלכות שאינם מופיעים בשולחן ערוך מרן. המגיד הטיל את המשימה על תלמידו רבי שניאור זלמן מליאדי שהתחיל במלאכה בשנת תק"ל בעודו יושב בבית מדרשו של המגיד, והספיק להוציא תוך שנתיים, עוד לפני פטירת רבו, קובצי הלכות אחדים מהשולחן ערוך שלו, שולחן ערוך הרב.

ובכן באתי ביום השבת אל הסעודה המלאה הדרת קודש ומצאתי שם המון אנשים נכבדים...לסוף הופיע גם האדם הגדול בהדר דמותו המעוררת יראת כבוד, והוא לבוש מלבושי אטלס לבן. אפילו נעליו וקופסת הטבק שלו היו לבנות (הצבע הלבן נחשב בעיני המקובלים סמל החסד). .משגמרו לאכול פתח הרבי בניגון נאדר ומרומם את הרוח. אחר הניח ידו על מצחו וכעבור שעה קלה החל קורא : צ. מהעיר ה.! מ. מעיר ר.! ש.מ. מעיר נ. וכו' - את כל האורחים החדשים, איש איש בשמו ובשם עיר מגוריו...כל אחד מאיתנו נצטווה לפסוק פסוק מכתבי הקודש. איש איש אמר את פסוקו והרב התחיל לדרוש דרשה שהייתה מיוסדת על כל הפסוקים הללו. אף על פי שהפסוקים לוקחו מספרים שונים בתנ"ך ולא היה שום חיבור וקשר ביניהם, בכל זאת צירפם ואיגדם יחד כאילו היו דבר אחד שלם. ופלא גדול מזה: כל אחד מן האורחים דימה למצוא באותו חלק מן הדרשה המיוסד על הפסוק שלו, דבר הנוגע אל עצמו ואל העניינים הקרובים לליבו..

חיי שלמה מיימון, תרגום י.ל. ברוך; המקור בגרמנית כאן, עמ' 232 דיווחו של מיימון על "כת החסידים החדשים" (die neue Chasidim) מתחיל בעמ' 160..

בשנת תקל"ב חזר המגיד לרובנו, עיר מולדתו. זמן מועט לפני פטירתו, התיישב בעיר אניפולי, בה נפטר בי"ט בכסלו ה'תקל"ג.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן