רבי יואל טיטלבאום מסאטמר

ראשית חייו

נולד בסיגט, אז באוסטרו-הונגריה, ב-13 בינואר 1887. . הוריו נישאו ב-1878 לאחר שאביו קיבל היתר מאה רבנים לשאת אשה נוספת על רעייתו הראשונה רייצא, בת הרב מנשה רובין מרופשיץ, שהייתה עקרה. טייטלבוים היה בנם השני וצאצאם החמישי והאחרון של הוריו. הוא היה נצר לשושלת של רבנים שנודעו בשמרנותם ובהתנגדותם לתנועת ההשכלה, לנאולוגים, לציונות וגם לאורתודוקסים מתונים מהם.

עוד בהיותו פעוט נהג להקדיש זמן רב להיטהרות גופנית: הוא רחץ את עצמו ביסודיות והאריך לשהות בשירותים לפני שהתפלל. התנהגות זו אפיינה אותו גם בהמשך חייו, ובפסיקתו ניכרת החמרה בדיני טהרה. כבר בילדותו ניכר בכשרונותיו. בעיתון "מחזיקי הדת" נכתב על דרשת בר המצווה שלו, שעסקה בסוגיית "המוצא תפילין" במסכת שבת: "והבן יקיר דרש דרוש יקר ונחמד בפלפול ארוך מה שחידוש בעצמו... אמר מלה במלה בלי כל פחד כזקן ורגיל." עוד בטרם חתונתו קיבל כתבי סמיכה משמונה רבנים, בהם הרב משה גרינוולד.

רבנות

בשנת תרע"א מונה הרב טייטלבוים לרבה של אורשיווא. הוא עבר להתגורר בה בימי ספירת העומר של אותה שנה. בראשית מלחמת העולם הראשונה חזר לסאטמר וניהל בה בית מדרש.כרב צעיר, המשיך הרב טייטלבוים לנקוט בעמדות הנוקשות של אביו וסבו. ב-1920 היה בין המשתתפים בכינוס רבנים באוראדיה בו הוכרז על איסור כל מגע עם הציונים או עם המזרחי. בקיץ 1922 השתתף במועצה דומה בצ'ופ, בראשות האדמו"ר חיים אלעזר שפירא ממונקאטש, שהוציאה קריאה נגד אגודת ישראל.

לאחר מות רבה של סאטמר, הרב יהודה גרינוולד, ב-9 במרץ 1920, עלה שמו של הרב טייטלבוים כמועמד להחליפו. הוא נתקל מיד בהתנגדות רחבה: הלא-חסידים ("אשכנזים"), שהיו רוב בעיר, הציונים והציבור המודרני סירבו לקבלו, כמו גם רבים מהחסידים. לבסוף נבחר הרב אליעזר דוד גרינוולד לתפקיד. ב-1922, לאחר היעדרות של כשמונה שנים, חזר הרב טייטלבוים לקהילתו באורשיווא. באותה שנה הוביל את הפרישה של חסידי סיגט בקלויזנבורג מהקהל האורתודוקסי המקומי, שרבו, הרב משה שמואל גלזנר, אהד את הציונות. המתפלגים הקימו קהילת סטטוס קוו, "עדת הספרדים קלויזנבורג", ותוך זמן קצר התמנה הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם לעמוד בראשה. בד' בניסן תרפ"ה (29 במרץ 1925) מונה הרב טייטלבוים לאב"ד קרולי במקומו של הרב שאול בראך. הוא עבר להתגורר בה באדר תרפ"ו. בימיו האחרונים באורשיווא, בחודשים שאחרי הבחירות לפרלמנט הצ'כוסלובקי, הוביל עם הרב יוסף צבי דושינסקי את התנגדות רבני רותניה הקרפטית לניסיונו של האדמו"ר ממונקאטש להקים לשכה אורתודוקסית עצמאית בחבל, מחוץ לשליטת הארגון המקביל בברטיסלאבה.

בא' בסיון תרפ"ח (20 במאי 1928) נפטר הרב גרינוולד מסאטמר, והרב טייטלבוים היה שוב אחד המועמדים לרשתו. ההתמודדות על המשרה הפכה, כדברי דוד שן, ל"מאבק... שמשך למעלה משש שנים הסעיר את הציבור היהודי...; באמצעים אכזריים ביותר, מבלי להירתע מקרבן כספי כלשהו, ומכל פגיעה קטלנית והרסנית בגוף וברכוש של יריבים, נמשכה מלחמה זו." ב-11 ביוני 1928 אושר מינויו של הרב טייטלבוים בהצבעה במועצה מיוחדת שכונסה על ידי ועד הקהילה האורתודוקסית: 19 תמכו, 5 התנגדו ו-2 נמנעו. אל מול טענות המתנגדים ולאחר מחלוקת ארוכה הוחלט לקיים בחירות בקרב כלל חברי הקהילה. ב-9 באוגוסט הצביעו 437 בעד הרב טייטלבוים ו-331 נגד. המתנגדים הוסיפו למחות, וב-27 בספטמבר 1928 נערכה הצבעה שלישית, בה זכה לרוב של 779 בעד ואחד נגד. נשיא הוועד, חיים פריינד, וחברים אחרים קידמו את המועמד. המתנגדים לרב העלו טענות רבות כנגד כשרות ההליך בכל אחד מסבבי הבחירות. הם התלוננו על זיופים נרחבים ועל כך שפריינד ואנשיו דאגו להטות את פנקס הבוחרים באופן שייטיב את סיכוייו, באמצעות שלילת והענקת זכות הצבעה באמתלות שונות. שני הצדדים הזעיקו לעזרתם רבנים, תבעו זה את זה לדין תורה והתלוננו בפני הרשויות האזרחיות. שני המחנות אף פרסמו קונטרסים שבהם פירטו את השתלשלות העניינים לפי גרסתם: התומכים הוציאו את הספר "מלחמת מצווה החדש" והמתנגדים חיברו את "שפת אמת"

לאחר הסבב השלישי המשיכו רבים להאשים את ראשי הקהל בזיוף וסירבו לקבל את הרב טייטלבוים. ב-10 בדצמבר 1929 פרשו התומכים בו מהקהילה והקימו אחת משלהם כדי שישמש בה כאב"ד. החשש מאובדן הכנסות מדמי חבר הניע את המתנגדים למשא ומתן. ב-11 בפברואר 1930 נחתם הסכם פשרה והרב הוזמן לעיר. עם זאת, הוא נמנע מלעבור אליה בטרם הובטחה לו תמיכה מספקת במועצת הקהילה, ונותר בקרולי.רק ב-1934 צברו תומכיו בסאטמר די כוח לטעמו, והוא התיישב בעיר ב-27 בפברואר אותה שנה (י"ב באדר תרצ"ד). הישיבה שבראשה עמד הייתה הגדולה ביותר בסאטמר, עם 334 תלמידים.בחירתו לרבנות לא סיימה את העימות: יריביו בעיר האשימו את חסידיו של הרב טייטלבוים בהפעלת אלימות רבה כנגד מתנגדיהם, ואף ברציחתם. עם עזיבתו את קרולי הוא ייעד את הרב שמואל גראס לכהן תחתיו, אולם הרב אברהם אביש הורוביץ זכה בתפקיד לבסוף. בין שני הרבנים התחולל עימות ממושך, שגרר אליו את הרב מסאטמר, שהסתייע על ידי הרב שאול בראך, מחד ואת האדמו"רים מספינקא, ויז'ניץ ומונקאטש, שתמכו באחרון, מאידך.]

באוגוסט 1932 ביקר הרב טייטלבוים בירושלים לצורך חנוכת בית תמחוי שהוקם לזכר בתו הבכורה. לאחר פטירתו של הרב יוסף חיים זוננפלד ביקשה סיעה באגודת ישראל בירושלים למנותו לרב של ועד העיר האשכנזי, אולם הזרם המרכזי במפלגה העדיף את הרב יוסף צבי דושינסקי שנבחר לתפקיד.

טייטלבוים קד בפני קרול השני, מלך רומניה בעת ביקורו של זה בסאטו מארה ב-1936.

בה' בשבט תרצ"ו (29 בינואר 1936) הוא התאלמן מאשתו הראשונה, חוה. בי"ג אלול תרצ"ז (20 באוגוסט 1937) נישא בשנית לרבנית אלטא פייגא, בתו של רבי אביגדור מצ'נסטוכוב, שגילה היה מחצית מגילו. לא היו להם ילדים.ב-1939 תיאר אותו כתב "הצופה" שביקר באזור כ"אדמו"ר ידוע... השפעתו פרושה על פני כל רוסיה הקארפאטית המשתייכת לרומניה. בכל המחוז הוא ממנה רבנים, שוחטים וגבאים."

מלחמת העולם השנייה

ב-1940 חזרו סאטמר ומרבית טרנסילבניה לשליטת ההונגרים בעקבות תכתיב וינה. בשנים הראשונות של המלחמה, הגיעו פליטים יהודים רבים מארצות הכיבוש הנאצי להונגריה, והאדמו"ר מסאטמר נטל חלק פעיל בסיוע להם. בין השאר הורה על שיכון פליטים בישיבתו וקליטתם בקהילה, ואף העמיד צוות שעסק בהשגת מסמכים מזויפים עבורם. במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה, וב-3 במאי הוקם גטו בסאטמר. הרב טייטלבוים הוסתר על ידי חסידיו בבונקר. עוד באותו היום, העביר קצין הונגרי תמורת תשלום, אותו ואת אשתו ומלווים נוספים לקלויזנבורג באמבולנס, כדי שיבריחו שם את הגבול לרומניה. הנוסעים יצאו מהרכב סמוך לעיר בשעת לילה ונעצרו על ידי הז'נדרמריה המקומית, הם הושמו בגטו המקומי.

הברון פנחס (פיליפ) פון פרוידיגר, ראש הקהל האורתודוקסי בבודפשט, בחר כשמונים רבנים ונכבדים אחרים להצלה ברכבת קסטנר ושילם תמורת הכללתם ברשימת היוצאים, האדמו"ר מסאטמר היה ביניהם. ב-10 ביוני 1944 הגיעו הרב, אשתו ומלוויו לגטו בודפשט ברכבת מיוחדת, עם שאר יהודי קלויזנבורג שנשמר להם מקום בקרונות. הרכבת יצאה ב-30 ביוני אך עוכבה במחנה ברגן בלזן ב-9 ביולי. הנוסעים הוחזקו במתחם מיוחד במחנה מספר חודשים, בעוד קסטנר נושא ונותן על שחרורם. סופקו להם מזון ותנאי מחיה סבירים. מלוויו של האדמו"ר הביאו עמם מלאי של מזון כשר ואשתו דאגה לבשל לו. כשראשי הקבוצה הורו לבעלי הזקנים להתגלח מחשש שהשומרים יתעללו בהם, הותר לו לכרוך צעיף סביב פניו כאילו הוא סובל מכאב שיניים, וכך הסתיר את זקנו

בני הזוג שטרנבוך ממונטרה, נציגי ועד ההצלה של אגודת הרבנים בארצות הברית, העמידו את שחרורו בראש סדר העדיפויות שלהם. באוגוסט שוחררו 318 מאסירי הרכבת. האדמו"ר נמנה עם היתר, שלהם הותר לעזוב את המחנה ב-4 בדצמבר.בלילה שבין 7 ל-8 בדצמבר 1944 (ליל כ"ב בכסלו ה'תש"ה) הגיעה הרכבת שהובילה אותם לפאתי קרויצלינגן שבשווייץ הנייטרלית.חסידי סאטמר חוגגים מדי שנה את כ"א בכסלו כ"יום ההצלה" של האדמו"ר. בשנים לאחר מכן, הוא ספג ביקורת על כך שמלבד שנטש את חסידיו לפני מותם, גם הסתייע לשם כך בקסטנר הציוני.אסתר פרבשטיין כתבה כי "אמירה זו מעניינת ואולי אף פיקנטית" אך מתעלמת מן ההקשר ההיסטורי, שכן כל הזרמים ביהדות הונגריה שותפו בקביעת רשימת הנוסעים. עוד בטרם הגיעו לשווייץ נשכרה עבורו חוילה בז'נבה על ידי המזכיר הראשון בקונסוליית אל סלוודור בעיר, היהודי ג'ורג' מנטלו . הלה דאג לסדר לו אשרת כניסה ולהוציאו מההסגר בקו.

ארצות הברית

קברם של בני הזוג טייטלבוים בקריית יואל

ב

בשנת 1951 נבחר לכהן בתפקיד הסמלי של נשיא העדה החרדית בירושלים, אף כי התגורר בחוץ לארץ, תוך סיכום שיבקר בארץ ישראל אחת לשלוש שנים. הוא לא מימש את ההסכם במלואו אך ביקר בישראל ארבע פעמים, . לאחר פטירת הרב זליג ראובן בנגיס ב-1953, מונה הרב טייטלבוים גם לגאב"ד. בתקופה זו הנהיגו את "העדה" בפועל הראב"דים שלה. ב-1955 הקים הרב טייטלבוים את התאחדות הרבנים בארצות הברית ובקנדה, שגם בראשה עמד.

בערב שבת פרשת שקלים תשכ"ח (23 בפברואר 1968) לקה בשבץ שהותיר אותו משותק חלקית ולקוי בתפקודו. לאחר מכן מיעט להופיע בציבור. אשתו אלטא פייגא נעשתה לכוח העיקרי מאחורי הקלעים בחסידות, כשהיא מסתייעת בגבאי הראשי אפרים יוסף דב אשכנזי. לצדם עמדו גם הגבאי עזריאל גליק והרב נתן יוסף מייזלס, שמילא את מקום האדמו"ר כראש הישיבה ומונה לדוברו הרשמי. הרבנית ושלושת עוזריה ניהלו למעשה את הקהילה עד לפטירתו. סאטמר המשיכה להתרחב, ולאחר מספר ניסיונות כושלים הוקם לחבריה שיכון נפרד בשם קריית יואל במונרו ב-1974. השכונה קיבלה מעמד של עיירה עצמאית ב-1977. כעבור כשנתיים, מספר שבועות לפני פטירתו, הושלמה שם בניית בית מפואר עבורו, אך הוא לא התגורר בו מעולם.

בכ"ו באב תשל"ט (19 באוגוסט 1979) לפנות בוקר, חש ברע ופונה לבית החולים מאונט סיני שבמנהטן, שם נפטר בשעה שמונה בבוקר לאחר שלקה בהתקף לב. בהלווייתו, שנערכה בו ביום, השתתפו כמאה אלף איש. הרב אליעזר מנחם מן שך הספידו במילים: "הננו מספידים גברא רבא שקשה לתארהו, אדם גדול בענקים... חסר לנו לעתיד אדם גדול כזה... אין לנו מי שיאמר את דבר ה' האמיתי בתקיפות." לאחר תהליך בחירה ממושך, את תפקידו כאדמו"ר חסידות סאטמר, ירש אחיינו רבי משה טייטלבוים.

השקפותיו

כרוז נגד השתתפות בבחירות לכנסת השלישיתב-1955, בחתימת האדמו"ר מסאטמר וחברי בד"ץ העדה החרדית.

הרב טייטלבוים היה מן החריפים שבמתנגדי הציונות והציונות הדתית, ונהג תמיד להתפלל לביטולה של מדינת ישראל. ראה בציונים את הגורם המפריע לחיות חיי שלום עם הערבים, ואף את מקור כל הרעות שקרו לעם היהודי במאה האחרונה. הוא טען שהשואה באה כעונש משמים על הרצון לכונן שלטון יהודי. לדבריו מעשה זה הוא איסור חמור הסותר את שלוש השבועות שהשביע האל את עם ישראל.

את נימוקיו להתנגדותו לציונות ומדינת ישראל פרש בספרו "ויואל משה", שיצא לאור בשנת תש"ך (1959). בספרו זה הוא גם קובע כי אסור לדבר בעברית המודרנית, שאותה הגדיר כשפה שבדו רשעים מלבם. לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים הוא חיבר את הספר "על הגאולה ועל התמורה", כדי להרחיק את הציבור מהזדהות עם המדינה.

הסכמתו להשתתפות בבחירות לראשות עיריית בני ברק הביאה לביקורת עליו מצד חלק מחוגי נטורי קרתא, שיצאו בכרוז "רבינו סר מהדרך". אחרי מלחמת ששת הימים, כשנטורי קרתא שיתפו פעולה עם ערבים, אמר שאינם "נטורי קרתא" אלא "מחריבי קרתא" לאחר מספר שנים הורחקו מהקהילה חברים שהשתתפו בהפגנה יחד עם אנשי פת"ח.

התנגדותו לציונות הביאה אותו להתקפות אישיות חריפות גם לרבנים שתמכו בתנועה הציונית, כך כתב על הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

איש צר ואויב לדת תורתינו הקדושה ולעיקרי האמונה דרך קשתו כאויב להפר ברית עולם, הנקוב בשם אברהם יצחק קוק, הוא הגבר אשר הרחיב גבול הטומאה ר"ל, היא העדה הרעה המכנים עצמם בשם ציונים, אשר הן המה בעתים הללו האבני נגף לבית ישראל ומחריבים ארה"ק וכל הארצות בכלל, האומרים ערו ערו עד היסוד בה הוא קיום תוה"ק והאמונה המסורה לנו, שהוא היסוד לקיום כל ישראל בכלל ובפרט, ומבלעדי זאת הוסיף פשעים על פשעים, להדפיס בספריו הטמאים, גלויים וידועים, דברי מינות וכפירה, בעזות מצח וחוצפה יתירה, את ה' הוא מגדף ביד רמה, אשר לא נראה ולא נשמע כזאת מימים ימימה... (שו"ת דברי יואל חו"מ סי' קל"א - קל"ב) 

גישתו הבלתי מתפשרת בנושא הציונות וגורמים נוספים הביאו למתיחות בינו לרבנים ואדמו"רים אחרים, כמו מקלויזנבורג וחב"ד.

.