רבי אהרן רוֹקֵחַ

רבי אהרן רוֹקֵחַ (מכונה המהר"א מבעלז, בחסידות בעלז מכונה "הרב זכרונו לברכה"), אלול ה'תר"ם - כ"א באב ה'תשי"ז; 1880 - 18 באוגוסט 1957) היה האדמו"ר הרביעי של חסידות בעלז. תחת הנהגתו השתקמה חסידות בעלז בארץ ישראל לאחר השואה.

קורות חייו

נולד בחודש אלול שנת ה'תר"ם (1880) כבן בכור לרבי ישכר דב רוקח, האדמו"ר השלישי בשושלת בעלזא, ולבתיה רוחמה רוקח נכדת רבי אהרן טברסקי מצ'רנוביל. בגיל צעיר התייתם מאמו וגדל בצל סבו רבי יהושע רוקח. בגיל 14 התארס עם מלכה, בת דודו, רבי שמואל מסקאהל ובב' באדר ה'תרנ"ח נישא לה. השידוך נסגר עוד בחיי סבו רבי יהושע מבעלזא ובעידודו. לרבי אהרן נולדו מספר בנים ובנות והוא איבד את כל משפחתו בשואה. לאחר פטירת אביו בשנת תרפ"ז (1926) מונה לממלא מקומו באדמו"רות ורבנות העיירה.

בשנת תש"ג (1943) נמלט מבעלזא לפולין לגטו קרקוב ומשם לגטו בוכניה, ליד קרקוב, משם חולץ תמורת ממון רב, ביחד עם אחיו, הרב מרדכי רוקח מבילגוריי. בט"ו באייר באותה שנה הגיע להונגריה, התיישב בבודפשט למשך שמונה חודשים עד כ"ד בטבת תש"ד (1944). משנודע לו שהגסטאפו עוקב אחריו ודורש מממשלת הונגריה את הסגרתו בחזרה לשלטונות הנאציים עזב במהירות את הונגריה. הדרשה שנשא אחיו בשמו קודם עזיבתם עוררה לימים פולמוס סביב עזיבתו, בטענה שהדברים יצרו רושם שלא צפויה סכנה לנשארים בהונגריה. בכ"א בטבת ה'תש"ד יצאו שני האחים מהונגריה ברכבת והגיעו לאיסטנבול. משם המשיכו לדמשק במכונית שהסוכנות היהודית העמידה לרשותם. משה חיים שפירא, בעידודו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, פעל להשגת רישיונות עלייה ממכסת "ציונים ותיקים" עבור שני הרבנים.

בט' בשבט ה'תש"ד (5 בינואר 1944) הגיעו השניים לארץ ישראל.

האדמו"ר סירב להפצרות חסידיו לגור בירושלים בבני ברק ובפתח תקווה, ועמד על החלטתו להתיישב בתל אביב ואת ביתו קבע ברחוב אחד העם במרכז העיר. היו לו לכך נימוקים רבים, ובהם שבתל אביב אין שום מסגד או כנסייה, והעובדה שבכל האירועים הביטחוניים לא איפשרו התל אביבים כניסת ערבים לתוכה.

בשנת 1944 סירב להפצרותיו של עמרם בלוי שיצא בקריאה לפרישה מכנסת ישראל.

הקים מחדש את חסידות בעלז בארץ ישראל, תחילה בתל אביב, ואחר כך בירושלים, בני ברק וחיפה. בקיץ, מערב חג השבועות עד אחרי חגי תשרי, היה שוהה בירושלים, עד שנת ה'תשט"ו (1955) בשכונת קטמון, ומאוחר יותר ברחוב אגריפס ליד ישיבת בעלזא.

לאחר השואה נשא ר' אהרן לאשה את אסתר הגר, בת ר' יצחק מאיר הגר מסטאנוביץ', אחות ר' יהודה זונדל הגר, אביהם של האדמו"רים מסאווראן. נישואים אלה הסתיימו בגירושין תוך זמן קצר.

בשנת ה'תש"ט (1949) נישא לחנה, בתו של הרב יחיאל חיים לאבין ממאקווא ואלמנת האדמו"ר יוסף מאיר פולק מבערגסאז שנרצח בשואה. בעת נישואיהם היו לה בן ובת מבעלה הראשון והאדמו"ר הפך לאביהם החורג. הבן הוא הרב אברהם אלטר פולק האדמו"ר מבערגסאז-פתח תקווה, הבת היא ביילא חיה, שהייתה נשואה לרב מנחם מנדל מנדלזון.

דרכיו

בקרב חוגי החסידים התפרסם הרב רוקח כצדיק וכבעל מופתים. רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרבי משינובה אמר עליו כשהיה צעיר לימים שנראה שהיצר הרע שכח ממנו. נודע כמי שממעט באכילה. הוא טען שניתן לעבוד כך את הקב"ה באופן נעלה יותר.

הקפיד ללחוץ את ידיהם של ילדים לפני גיל בר מצווה רק באמצעות מגבת שבה עטף את ידו. היה נוטל את ידיו פעמים רבות במשך היממה.

מסופר כי אמר על עצמו: "במידה שאדם נולד עמה מותר לו להתפאר בה, אני ברוך השם, נולדתי עם מידת הרחמנות". נודע גם בכך שאינו מסוגל לשמוע רע על שום יהודי, ואפילו ברמז. לכן הקפיד לא לומר על אדם שהוא "מחלל שבת", אלא "שוכח עיקר שבת" או "החושב שהוא יום שישי". הוא תמך בחזית הדתית המאוחדת בבחירות לכנסת הראשונה, שבה השתתפו אנשי אגודת ישראל יחד עם המזרחי והפועל המזרחי. כשאחד מחסידיו אמר שהתאחדו בה יהודים וגויים ביחד (וכוונתו ב"גויים" הייתה לדתיים לאומיים), נזדעזע והורה לו כמה פעמים ליטול את ידיו שלוש פעמים, ולחזור ולומר שהתאחדו יהודים עם יהודים. לבסוף הזהירו שלא לומר שוב את דבריו הקודמים.

משפחתו

כל ילדיו נולדו מאשתו הראשונה. מלבד שני בניו אברהם ואלעזר ובת אחת שנפטרו בצעירותם, כל ילדיו נרצחו בשואה.
בארץ ישראל נשא לאשה את חנה רוקח, כשלה בן ובת שגודלו בבית האדמו"ר. נפטרה בתשע"ד.

בניו

רבי משה - חתן רבי פנחס שלום מוולברום נכד רבי שלום רוקח והחוזה מלובלין. נרצח בשואה.
רבי ישראל - חתן רבי אליהו חיים מסקאהל נכד רבי שלום רוקח.
אברהם יושע העשיל
אלעזר מנחם נחום

בנותיו

איידעלע - אשת רבי משולם ישעיה זושא טברסקי בן רבי פנחס מאוסטילא חתן רבי ישכר דב רוקח (הזקן).
מירל - בזיווג ראשון אשת רבי יודא ווגשל מלבוב. בזיווג שני אשת רבי משה אליקים בריעה ז"ק.
רבקה מרים - אשת רבי שמואל פרנקל בן רבי אברהם יהושע העשיל אב"ד היבנוב
שרה ברכה - אשת רבי ישראל רוזנפלד בן רבי נפתלי שמואל צבי מקמינקא

פטירתו והלווייתו

בליל שבת פרשת עקב כ' באב ה'תשי"ז (1957) השמיע האדמו"ר לחסידיו משא תורני כהרגלו מדי ליל שבת, בין השאר אמר: "כשאבא או רבי נפטר מהעולם, אם בניו או תלמידיו ממשיכים להתנהג בדרך הטוב שהוא לימד אותם, הם מרבים את שכרו של האבא או הרבי בעולם העליון". דבריו אלה התפרשו מאוחר יותר על ידי החסידים כצוואה מפורשת של הרבי. במוצאי שבת כ"א באב (18 באוגוסט 1957) נפטר בבית החולים שערי צדק.

הלוייתו התקיימה למחרת. נטלו בה חלק אלפי יהודים מכל השכבות והזרמים. במקביל נערכו הספדים בבתי הכנסת בריכוזים החרדיים ברחבי העולם. הוא נטמן בבית העלמין "הר המנוחות" בירושלים, וקברו מהווה מוקד משיכה לציבור החרדי אשר מבקרים שם במשך כל השנה ובפרט ביום ה'יארצייט' - כ"א באב. על שמו נקראים רחוב קדושת אהרן בקריית בעלז בירושלים ובבית שמש, רחוב האדמור מבעלזא בבני ברק, וכן שתי ישיבות של חסידי בעלז בירושלים: ישיבת 'ברכת אהרן' בגבעת שאול ו'קדושת אהרן' בקריית בעלז. וכן ישיבת פאר אהרן באשדוד

ממלא מקומו הוא בן אחיו רבי ישכר דב רוקח שהיה ילד בזמן שנפטר דודו והחל להנהיג את החסידות כמה שנים לאחר מכן.

זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, אמן